הקדמה:
כשהתחלתי את לימודי ההוראה הייתי צעירה ונאיבית. החלטתי ללמוד חינוך מיוחד מתוך אמונה מלאה במערכת, אמונה ביכולת לשנות ולעזור לילדים שצריכים עזרה רבה. מעולם לא פיקפקתי בבחירת המקצוע שלי ותמיד עסקתי בתחום הדרכה או למידה כלשהי.
בשנתיים האחרונות אני מחנכת כיתת חינוך מיוחד. ומי שמכיר ונמצא בתחום יודע כי העבודה לא פשוטה . תוצאות אינן מיידיות אך תחושת הסיפוק היא אדירה עם כל המגרעות (ותאמינו לי שיש).
עכשיו בטח עולה השאלה, מדוע אני מחליטה לכתוב לגבי הנושא? אז כאן מתחיל הסיפור.
היום, 2/2/10 יום שלישי, מגיע לבית הספר בו אני מלמדת המפקחת הכללית של בית הספר. אין לי קשר ישיר אליה, כבר קיבלתי ביקור של מפקחת השנה והיה ביקור מוצלח מאוד.
בכיתתי ישנם תלמידים המשתלבים בכיתות הרגילות המקבילות ולפיכך חלקם לומדים בתוכנית הלימודים של החינוך הרגיל. כך יוצא שאני עובדת מול צוות מכובד של מורים בעיקר בתחום השפה. תחום השפה הוא תחום מורכב ולמערכת החינוך כיום ישנן ציפיות ודרישות גבוהות מהתלמידים (על זה אולי אכתוב בפעם אחרת).
בכל מקרה, היום לראשונה הרגשתי שעולה בי השאלה האם להיות מורה זאת הבחירה הנכונה .
היום נחשפתי לזוועות המערכת בצורה בוטה ומכוערת ביותר. בצורה שהרגשתי עצובה מאוד. בכל זאת ילדיי ייכנסו למערכת הזאת בעתיד הלא רחוק במיוחד.
גם ככה ישנה תחושה כי אין הערכה ממשית למורים בארצינו הקטנטונת. המשכורת כידוע לא בשמיים, אך באמת מה שמנחה אותי זה האהבה לעבודה עם ילדים ותחושת השליחות זה נכון שישנם ימים קשים וישנם ימים שבא לי לזעוק ולצרוח. אך עדיין טובת התלמידים ניצבת בפניי.
אז מדוע הרגשתי עצובה......
אותה גברת מפקחת נכבדת בחרה להשפיל (ואני משתמשת במילה עדינה) את חברותיי למקצוע, הקולגות שלי, האנשים שאני עובדת איתן. היום הייתה תחושה של אבל.
מצפים מאיתנו להיות עדינים, להעביר ביקורת בצורה שבונה את התלמיד ולא הורסת. להתחיל מהחיובי ולהראות במה אפשר להשתפר ואיך. אני שואלת זאת דוגמא? הרי איך יכולה לבוא אותה גברת מפקחת ולהגיד לקולגה שלי שהיא חסרת תקנה, שעילה לשתוק בזמן שהיא ותה גברת מפקחת בעלת תארים רבים מדברת?
האם זאת הדוגמא שאנחנו אמורים להעביר לתלמידים שלנו? האם בגלל זה אנחנו נמצאים במערכת הזאת?
היום הייתה תחושה של אבל. תחושת עלבון. תחושה שאנחנו לא הבורג הקטן במערכת אלא החור שקודחים בקיר.
פלא שאין הערכה כלפיי המורים. הריי המערכת עצמה אינה מעריכה אותנו אז למה שאחרים יעריכו?
אני מאוד מקווה שנוכל להתחזק מכל העניין ולצאת נשכרים.
אני מאוד מקווה שאנשים שמאמינים ביכולת השינוי, ביכולתם של התלמידים שמתקשים יותר, שמאמינים כי אפשר.
אני מקווה שאותם אלו יגיעו אל המערכת עם כל המגרעות ולא יוותרו.
כשהתחלתי את לימודי ההוראה הייתי צעירה ונאיבית. החלטתי ללמוד חינוך מיוחד מתוך אמונה מלאה במערכת, אמונה ביכולת לשנות ולעזור לילדים שצריכים עזרה רבה. מעולם לא פיקפקתי בבחירת המקצוע שלי ותמיד עסקתי בתחום הדרכה או למידה כלשהי.
בשנתיים האחרונות אני מחנכת כיתת חינוך מיוחד. ומי שמכיר ונמצא בתחום יודע כי העבודה לא פשוטה . תוצאות אינן מיידיות אך תחושת הסיפוק היא אדירה עם כל המגרעות (ותאמינו לי שיש).
עכשיו בטח עולה השאלה, מדוע אני מחליטה לכתוב לגבי הנושא? אז כאן מתחיל הסיפור.
היום, 2/2/10 יום שלישי, מגיע לבית הספר בו אני מלמדת המפקחת הכללית של בית הספר. אין לי קשר ישיר אליה, כבר קיבלתי ביקור של מפקחת השנה והיה ביקור מוצלח מאוד.
בכיתתי ישנם תלמידים המשתלבים בכיתות הרגילות המקבילות ולפיכך חלקם לומדים בתוכנית הלימודים של החינוך הרגיל. כך יוצא שאני עובדת מול צוות מכובד של מורים בעיקר בתחום השפה. תחום השפה הוא תחום מורכב ולמערכת החינוך כיום ישנן ציפיות ודרישות גבוהות מהתלמידים (על זה אולי אכתוב בפעם אחרת).
בכל מקרה, היום לראשונה הרגשתי שעולה בי השאלה האם להיות מורה זאת הבחירה הנכונה .
היום נחשפתי לזוועות המערכת בצורה בוטה ומכוערת ביותר. בצורה שהרגשתי עצובה מאוד. בכל זאת ילדיי ייכנסו למערכת הזאת בעתיד הלא רחוק במיוחד.
גם ככה ישנה תחושה כי אין הערכה ממשית למורים בארצינו הקטנטונת. המשכורת כידוע לא בשמיים, אך באמת מה שמנחה אותי זה האהבה לעבודה עם ילדים ותחושת השליחות זה נכון שישנם ימים קשים וישנם ימים שבא לי לזעוק ולצרוח. אך עדיין טובת התלמידים ניצבת בפניי.
אז מדוע הרגשתי עצובה......
אותה גברת מפקחת נכבדת בחרה להשפיל (ואני משתמשת במילה עדינה) את חברותיי למקצוע, הקולגות שלי, האנשים שאני עובדת איתן. היום הייתה תחושה של אבל.
מצפים מאיתנו להיות עדינים, להעביר ביקורת בצורה שבונה את התלמיד ולא הורסת. להתחיל מהחיובי ולהראות במה אפשר להשתפר ואיך. אני שואלת זאת דוגמא? הרי איך יכולה לבוא אותה גברת מפקחת ולהגיד לקולגה שלי שהיא חסרת תקנה, שעילה לשתוק בזמן שהיא ותה גברת מפקחת בעלת תארים רבים מדברת?
האם זאת הדוגמא שאנחנו אמורים להעביר לתלמידים שלנו? האם בגלל זה אנחנו נמצאים במערכת הזאת?
היום הייתה תחושה של אבל. תחושת עלבון. תחושה שאנחנו לא הבורג הקטן במערכת אלא החור שקודחים בקיר.
פלא שאין הערכה כלפיי המורים. הריי המערכת עצמה אינה מעריכה אותנו אז למה שאחרים יעריכו?
אני מאוד מקווה שנוכל להתחזק מכל העניין ולצאת נשכרים.
אני מאוד מקווה שאנשים שמאמינים ביכולת השינוי, ביכולתם של התלמידים שמתקשים יותר, שמאמינים כי אפשר.
אני מקווה שאותם אלו יגיעו אל המערכת עם כל המגרעות ולא יוותרו.
רחלי רחלי... אין ספק שכל הרפש מתחיל מבפנים...
השבמחקאומרים תחנכו ולא נותנים כלים, אומרים תנהיגו ומדכאים אתכם...
ת'אמת אם המערכת לא מכבדת את עצמה איך מצפים שההורים והתלמידים יכבדו אותה? מגוחך.
אני באמת מקווה שלך ולחברותיך יהיה הכח להמשיך ולחנך ולהוקיע מהמערכת מפקחות שכאלו!!!
ישר כח. דנית