כן כן אוטוטו זה קורה . לליאור שלנו יש יום הולדת. יום הולדת גיל 5. ולכבוד האירוע המשמח החלטתי לשתף בסיפור הלידה שלו.
אני חייבת לציין שבכל שנה אני נזכרת כאילו זה היה אתמול :) (כמעט כמו אתמול כי אני בלי צירים או אפידורל).
ועכשיו נעבור למנה העיקרית, סיפור הלידה של ליאור:
סיפור הלידה של ליאור. 10/2/2005 א' באדר א' 08:04 דק'.
הכל מתחיל בערב יום שלישי 8/2/2005, שעה 20:30, קר וגשום מאוד בחוץ. אנחנו מכינים ארוחת ערב קלילה.
במהלך כל היום הרגשתי כי יש הפרשות מוגברות, אך לא ידעתי אם לייחס לכך חשיבות.
לאחר שיחה עם בן זוגי, הוחלט להתקשר למכבי-און ליין, כדי לראות אם צריך ללכת לרופא בבוקר.
אני מתקשרת אל מוקד האחיות, ויש תור. שואלים אותי מה סיבת הפנייה. הסברתי שאני בשבוע ה- 41+3, וכי אני לא בטוחה אם יש לי ירידת מים או אין. שקט על הקו, ומתבצעת העברה מהירה לאחיות מבלי שאמתין כמו כולם (מסתבר שאני חשובה ).
האחות עונה בקו השני, שואלת מספר שאלות, ומחליטה ללא כל היסוס, כי עליי ללכת לבית חולים, וכדאי לקחת איתי את התיק שלי כי אני צריכה ללדת.
אני אחוזת התרגשות ופניקה. זה הגיע? כבר? ורגע מה עם ארוחת הערב? מתי אוכל שוב?
אורזים את הפקלאות, כולל ארוחת הערב ויאללה נוסעים לבית חולים.
הגענו לבית חולים, מודה הייתי מעט לחוצה. פחדתי מאוד מהלידה. איך אני אעבור אותה?
אני שלקחתי איתי את בן זוזגי לכל הבדיקות דם שהיו במהלך כל ההריון (כולל זו שהייתה מלפני כמה ימים).
כשהגענו לבית חולים, היינו צריכים להירשם. מי שהייתה שם בקבלה, הייתה קצת לא נחמדה ודיי עיצבנה אותי. ניסיתי לשכנע את בן זוגי שכדאי ללכת אולי למרפאת הנשים של מכבי במקום.
אבל זה ירד מהעניין מהר מאוד.
טוב, נכנסנו למיון נשים, עשו מיד מוניטור, הכל בסדר. הגיע רופא מקסים, ששמו אדיר, בדק אותי וקבע כי אכן יש ירידת מים. טפטוף קל. ממש פינצ'רו אותי.
הוחלט לאשפז, ומכיוון שאין צירים ואין פתיחה, הוחלט לאשפז במחלקת נשים ולתת לטבע לעשות את שלו. כמובן שדקרו אותי והרגו לי את הידיים. הייתי עייפה, רציתי לישון ולא יכולתי.
אני מאושפזת? מעולם לא הייתי מאושפזת. לא נתנו לבן זוגי להיות איתי, כלומר להישאר איתי.
טוב הבוקר הגיע מהר יחסית . שוב הגיעו רופאים, לקחו עוד בדיקת דם, והסבירו שאם תוך 24 שעות מהרגע שהרגשתי את הנזילות לא יתפתחו צירים, יתנו לי זירוז.
יאללה זירוז. אכן אחרי 24 שעות נתנו זירוז. הגיע הרופא ואמר כי אמורים להתפתח צירים תוך 8 שעות. מקסימום עד 72 שעות. אמרתי לרופא, טוב נלך הביתה, אם יהיה משהו נחזור. הרופא צחק ואמר, את נשארת כאן, להשגחה. התבאסתי נורא. אם המזל שלי לא יפתחו צירים תוך 8 שעות ואהיה כאן הרבה מאוד זמן.
במהלך היום עשו לי שוב אולטראסאונד, ואכן ראו כי ירדה עוד כמות המים.
הערכת משקל סופית היא 3,650 ק"ג.
אחרי שמונה שעות מרגע מתן הזירוז, מצב רוח משתנה, הקאות ורצון ללכת הביתה , בשעה 22:00, התחילו צירים!!!!
בהתחלה היו חלשים ולא נוראיים. המון מקלחות, וטיולים בבית חולים שכולל ספירת בלטות, דמיון מודרך וכו'.בזמן זה האחות מגיעה ומודיע לבעלי, כי הוא לא יוכל להישאר לידי הלילה, למרות הצירים, וכי הוא יכול לנסוע הביתה, ואם יהיה משהו, יזעיקו אותו. אני הבהרתי לו טוב מאוד ובצורה הכי ברורה שיכולה להיות שהוא לא הולך לאף מקום!!!!
נחזור לצירים... אז הם התחילו להתגבר ולהתגבר, ולכאוב יותר. חיברו אותי למוניטור.
האחות מודיעה לי כי היא לא רואה צירים. יש לה מזל שהייתי מחוברת לאינפוזיה ועוד כמה דברים כי אחרת אני לא יודעת מה הייתי עושה לה!! היא לא רואה צירים, זה בסדר גם אני לא ראיתי כלום בעיניים מרוב בכאבים. עשיתי עוד מקלחת, והופ, פקע לו הפקק הרירי, איזו התרגשות זה מתקרב.
בשלב מסויים הרגשתי שהצירים הופכים להיות ארוכים ורצופים מידי.
קראו לרופאה מהחדר לידה, היא אמרה, אבל יש רק פתיחה של 3. אמרתי לה שאני רוצה עכשיו ומהר
א-פ-י-ד-ו-ר-ל!!!
הורידו אותי לחדר לידה. איך שנכנסנו למסדרון, התחלתי לבכות , בכי היסטרי. רציתי את אמא.
חשוב לציין, כי אני אמרתי שאני לא אצרח כמו כל אותן נשים, אני אהיה מאופקת. ממש אירופאית.
אני צרחתי כמו שלא צרחתי כל החיים שלי. בדיוק שנכנסו למסדרון, מישהי סיימהל צרוח, כי הילד כבר יצא, מה שגרם לבכי שלי רק להתגבר. הכניסו אותי לחדר לידה. המיילדת מנסה להרגיע אותי, כמובן היא לא מצליחה, ואז היא אומרת לי, ללא כל בושה, שאני מלחיצה את הבנות האחרות. יש לה מזל שלא
יכולתי לזוז!
הגיע הרופא המרדים כדי לתת לי איפדורל. הוציאו את בעלי מהחדר, והמיילדת אמרה שהיא תהיה איתי. מאוד כאב לי. הוא רצה שאחתום על הטופס של האפידורל. צעקתי לו ש בעלי יחתום, והוא בשיא האדישות אומר לי, את חייבת לחתום, קשקשתי על כל הדף. כאב לי מאוד, הרגשתי שיושבת לי לבנה בגב, ולא מצליחה לצאת, והיא תצא רק עם יחתכו אותי.
בזמן שהוא הכניס את המחט, צרחתי מכאבים ונשכתי את האחות.
לאחר מכן, נרגעו הרוחות, החזירו את בעלי לחדר, ואני הייתי מאושרת ומסטולית.
השעה 03:00 ואני עם פתיחה של 3 ס"מ.
בעלי הלך בחזרה למיון כדי להביא את כל הציוד לחדר לידה. אחרי חצי שעה, אמרתי לו שיש כבר פתיחה של 8 ס"מ.
המיילדת אמרה, תנוחי בינתיים, תשני. נרדמנו שנינו כל כך טוב.
אחרי שעה נוספת הייתה כבר פתיחה מלאה – היפ היפ היי, זה עומד להתסיים.
טוב, החלטנו להודיע לסבתות העתידיות שזה מתקרב .
בשעה 07:30 מגיע הרופא ומודיע לי שלא הפתחתו צירי לחץ ולכן עומדות בפניי שתי אפשרויות:
קיסרי או ואקום. הוחלט ואקום. התחילו להכין אותי ממש ללידה. אמרו לי ללחוץ, נו הנה אני לחוצת לא יצא כלום, עוד כמה לחיצות. בעלי איתי תומך בי, עוזר לי לעשות כפיפות בטן. האחות מגיעה ממש מתיישבת לי על הבטן. אני לא מרגישה כלום. ונהנה משהו מתחיל לצאת, הרגשתי את הראש, זה היה רגע מדהים, ומלא התרגשות. התחלתי כבר אז לבכות, אבל רק דמעות. כדי להמשיך להיות מרוכזת במה שאני עושה. ולאט לאט הרגשתי שהוא יוצא. המצחיק הוא שבעלי שמע אותו כבר בוכה כשהוא עוד היה בפנים.
זה היה נראה ארוך, אך היה בעצם קצר.
בשעה 08:04 , יום חמישי, א' באדר א', 10/02/2005, הגיח ליאור לעולם במשקל של 3,704 ק"ג.
האושר הכי גדול בחיינו.
